לפני חצי שנה ג'יטה מונטה, מגדולות שחקניות התיאטרון בארץ, נפלה ליד דלת הכניסה לבניין שבו היא מתגוררת בלי יכולת לקום. שכנה שהייתה שם הזמינה אמבולנס שייקח אותה לבית החולים - והממצאים הרפואיים הצביעו בין השאר על ירך שבורה. אחרי חודש בוולפסון וחודשיים במחלקת השיקום באיכילוב, מונטה - שהשבוע ימלאו לה 79 - חזרה לדירתה השכורה ביפו. עכשיו היא מתניידת באמצעות כיסא גלגלים והליכון, כשמטפלת צמודה מתגוררת איתה. "התעוררתי בבית חולים אחרי הניתוח, וזה כאב וזה עדיין כואב", היא אומרת כשאנחנו יושבים בבית הקפה ליד ביתה, מלווה בחברה הטוב, השחקן ויטלי פרידלנד, ובקופסת סיגריות, אותן היא מציתה כמעט זו בזו.
"אומרים שנפילות כאלה פוגעות בזיכרון וזה כנראה פגע לי בזיכרון", היא אומרת. "הרבה דברים אני לא זוכרת מאז, אפילו דברים טיפשיים כמו אם אכלתי צהריים או לא, אבל אולי המצב עוד ישתפר. הוא חייב להשתפר".
מתסכל אותך שאת לא זוכרת דברים?
"לפעמים מאוד, ולפעמים לא. יש דברים שכנראה עדיף לא לזכור".
"התקשרו אליי מבית החולים ואמרו לי שג'יטה נפלה", אומר פרידלנד. "איך ידעו להתקשר דווקא אליי? לפי רשימת השיחות של האנשים איתם היא דיברה, ואיתי היא דיברה הכי הרבה. היא שמחה לראות אותי והייתה מאוד מבולבלת. כשאדם מבוגר חווה זעזוע - הרבה פעמים הוא מאבד את תחושת הזמן והמרחב ונהיה מבולבל. יכול לקחת לו חודשים לצאת מזה".
אחד הביקורים ששימחו את מונטה במיוחד בבית החולים היה של דבל'ה גליקמן, מי שהיה בן זוגה במשך 33 שנים, והגיע לבקר אותה אחרי שנים ארוכות בהן לא התראו ולא דיברו. "זה ריגש אותי מאוד, הייתי אסירת תודה לו", אומרת מונטה. "הופתעתי שהוא הגיע. האמת? חשבתי שכבר לא אכפת לו ממני. כשנפרדנו הייתי מאוד עסוקה במציאת דירה ובעצמאות שלי, וקצת התרחקנו. בעצם התרחקנו מאוד. כל אחד הלך לדרכו ולא ידעתי אם ניפגש יותר".
למה לא דיברתם מאז?
"הייתה אהבה והיא נגמרה, אולי אפילו נגמרה מאוחר מדי. שמחתי לראות אותו אחרי כל כך הרבה שנים".
9 צפייה בגלריה
"הייתה אהבה והיא נגמרה". ג'יטה מונטה ודבל'ה גליקמן, בערב הוקרה בקאמרי
(צילום: איציק בירן)
"כשג'יטה נפלה ואושפזה, צלצלתי לדבל'ה, והוא מאוד נחרד לשמוע את זה", מספר התסריטאי, המחזאי והבמאי רוני ניניו, מחבריה הקרובים. "הסתבר שהוא מאוד מאוד דואג לה כל הזמן. בשיחה השנייה עם דבלה הצעתי לו שאולי יבוא לבקר אותה ושאני אבדוק עם ג'יטה לפני זה שזה בסדר. לשמחתי ולשמחת ויטלי היא הסכימה. הפגישה הייתה מאוד נעימה. הם דיברו על דברים שעשו ביחד ועל נסיעה אחת שלהם לפריז. בסוף הפגישה ג'יטה אמרה לי שהיא שמחה שהוא בא. אחר כך דבל'ה נרתם יחד איתי ועם ויטלי לעזור לה בכל דרך אפשרית".
"התמיכה הזאת מחממת את הלב"
בסוף השבוע האחרון נערך באולם האינטימי של תיאטרון הקאמרי - הבית השני של מונטה במשך שנים רבות - ערב הוקרה מרגש לכבודה. במהלכו קיבלה פרס מפעל חיים כספי, שהוענק לה על ידי מיכל ויובל רכבי, והשתתפו בו חברים קרובים שסיפרו עליה או הופיעו לכבודה, בהם מוני מושונוב, אבי קושניר, גילה אלמגור, רמי ברוך, ליליאן ברטו, דורי פרנס, יעל לבנטל ויואב היימן. "אני מאחל לנו ולתרבות בארצנו שתחזרי לשחק ושנמשיך לראות אותך עוד הרבה", אמר גליקמן אחרי שדיבר על היותה אחת השחקניות הגדולות בעולם, ונשק ללחיה.
בשבוע האחרון גם נפתח הדסטארט שמטרתו לאסוף כסף עבור מונטה, כדי שתוכל להתקיים בכבוד ולהתמודד עם בעיותיה הרפואיות בשנים הקרובות. "קיבלתי בחיים את פרסי התיאטרון וגם פרסים של מאתיים שקל, אפילו אלפיים, וכאן זה הרבה יותר כסף וגם יוקרה, זה חשוב" היא אומרת.
"ג'יטה'לה, מספיק לעשן כל הזמן", מפציר בה פרידלנד ומחביא לה את חפיסת הסיגריות. "זה פרס שאת כנראה הולכת לעשן אותו עם כל הסיגריות שתקני. מאז שאני מכיר אותה היא מעשנת מינימום חפיסה ליום - צריך קצת לנוח מזה".
"מאיפה אתה יודע כמה אני מעשנת?", היא מחייכת כשמבט קונדסי בפניה. "המטפלת מספרת לי כמה חבילות את מעשנת. ביקשתי ממנה", אומר פרידלנד. "הרופאים אומרים לי להפסיק לעשן ואני אומרת להם בסדר, וממשיכה - אני נהנית מזה" מתרצת וצוחקת מונטה.
"יש לי מטפלת בבית כבר שלושה וחצי חודשים", היא אומרת היום, כשהיא מדברת לאט ובמשפטים קצרים יותר מבעבר. "ויטלי דאג לזה. לוקח חודשים עד שמתרגלים לזה - לשפה, למנטליות, לנוכחות שלה בבית שבו הייתי לבד, אבל בלעדיה היה לי קשה. היא מאוד מקצועית במה שהיא עושה, ואפשר לסמוך עליה. בגילי לא קל כשיש איתך עוד מישהו בבית. היא אומרת לי, 'דברי רומנית', אבל אצלי העברית והרומנית מתערבבות. אני לא מדברת עם אף אחד חוץ ממנה בשפת אמי, אז זה ממש קשה לפעמים".
תוכלי לחזור וללכת?
"אני נעזרת בהליכון, בלעדיו אני לא יכולה ללכת, וזה לא פשוט. אני לא יודעת כמה צריך לעבוד כדי שזה יקרה, אבל אני מקווה שזה יקרה. אני עובדת על זה עם פיזיותרפיסטית ויש לי כל מיני אביזרי עזר. בינתיים המטפלת שלי והחבר שלה לקחו אותי לים, ואני כל כך נהנית מזה. הייתי רוצה גם לחזור ולקרוא למשל את 'נפוליאון חי או מת' של ניסים אלוני אם הייתי יכולה".
אם היית מסוגלת עכשיו ללכת, לאן היית הולכת?
"לטייל בפריז כמובן. אני כל כך אוהבת אותה".
יש משהו שנותן לך תקווה?
"הקשרים החברתיים, אנשים כמו רוני ניניו וויטלי שדואגים לי. התמיכה הזאת מחממת את הלב".
"כמעט כל תפקיד שחלמתי עליו - קיבלתי"
מונטה, שהייתה השראה למחזאים כמו חנוך לוין וניסים אלוני, נולדה בשם קלרה ג'טה מויסה (משה) בבוקרשט בירת רומניה, בת למשפחה יהודית חילונית. היא למדה משחק באקדמיה לאמנות המשחק והתיאטרון יון לוקה קאראג'אלה ואחר כך התקבלה לתיאטרון הלאומי של קלוז'-נאפוקה, בטרנסילבניה, שם הכירה את השחקן אלכס מונטה, לימים בעלה.
באוקטובר 1970, בהיותה בת 24, עלתה לישראל עם בעלה ונשפטה בהיעדרה ברומניה ל-15 שנות מאסר בעוון עריקה ובגידה. הוריה עלו 14 שנים אחריה. כעבור מספר שנים נפרדה מבעלה. בשנת 2004 שבה מונטה לרומניה במסגרת סיבוב הופעות של תיאטרון הקאמרי עם ההצגה "אשכבה" וזכתה לשבחים, ומאז לא ביקרה שם לדבריה. "זה הדבר האחרון שמעניין אותי", היא אומרת.
9 צפייה בגלריה
"התמיכה הזאת מחממת את הלב". ויטלי פרידלנד וג'יטה מונטה, בערב הוקרה בקאמרי
(צילום: איציק בירן)
התיאטרון הראשון בארץ בו שיחקה מונטה היה חיפה, שם פגשה גם את גליקמן. "33 שנים זה חיים שלמים. עברנו המון, גם טוב וגם רעל", היא אומרת. "לקחתי הרבה דברים טובים ומרגשים מהקשר איתו. יש לנו זכרונות מהנסיעות לפריז, מהצדפות שאכלנו שם ומהיין ששתינו. יש דברים שאי אפשר לשכוח לעולם. אפילו היום, כשאני מריחה יין טוב – כמו הסוביניון בלאן הפואי פומה - זה מזכיר לי אותו, מזכיר לי אותנו. לפעמים גם איזו הצגה שראינו יחד, כמו של פיטר ברוק הגדול, שאיכשהו תמיד נכנסנו אליה ברגע האחרון".
מאז שיחקה מונטה במרבית התיאטרון בארץ, בעיקר בתיאטרון הקאמרי, וגם ביימה בתיאטרון החאן. היא זכתה לגלם שורה ארוכה של תפקידים ראשיים בלתי נשכחים. היא הייתה ליידי מקבת, והיא הייתה ארקדינה ב"השחף", אמא קוראז' בהפקה שפתחה את האולם החדש של הקאמרי, או אמנדה ב"ביבר הזכוכית". היא בנתה חיים שלמים מדמויות הנשים במחזותיו של חנוך לוין, ומילאה את תפקידי הנשים הבשלות שלו: היא הייתה אנדרומכה ב"הנשים האבודות מטרויה", פופצ'ה ב"יאקיש ופופצ'ה", פוזנבוכא ב"כולם רוצים לחיות", האם ב"הילד חולם", וברונצצקי ב"הזונה מאוהיו". ב"כריתת ראש" היא הייתה המלך, ובתפקיד זה עשתה באומץ ובכישרון גדול את מה שנשים על במה בדרך כלל נרתעות ממנו: היא לא חששה מן הכיעור והמפלצתיות שבדמות ובעולם הבימתי של לוין והייתה בו מקסימה כהרגלה.
מה הרגע הכי מרגש שאת זוכרת מהבמה, כזה שאת אומרת, בשביל זה נולדתי?
"תפקיד פורציה ב'הסוחר מוונציה'" היא אומרת ועיניה מחייכות. "הוא תפקיד נהדר. היה שם איזה חיפוש של גבר. בשביל פורציה צבעתי את השיער לבלונד וקיצרתי אותו מאוד. גם ב'ינטל' ובתפקיד המלך ב'כריתת ראש' של חנוך חקרתי דמויות גבריות. אני זוכרת שהיו תקופות ששיחקתי תפקידים דומים שנגעו בגבריות, אבל תמיד זה בא מאיזה מקום פנימי, לא חיצוני".
לא חיפשת בתוכך איזו גבריות?
"בשבילי הגבריות הייתה חלק מהטקסט, חלק מההצגה. לא המצאתי שום דבר. שייקספיר כבר כתב הכול. היה צריך רק לגלות אותה, ולהתמסר למה שהוא יצר".
את זוכרת את הפגישה הראשונה עם חנוך?
"חנוך הציע לי לשחק אצלו ואהבתי מאוד לעבוד איתו. אחרי שעבדנו בכמה הצגות, הוא הציע לי לשחק ב'הזונה מאוהיו'. היינו בידידות טובה עד שנפטר. הוא היה חנוך, עם המחלה ובלי המחלה, באישיות המיוחדת ובדרך העבודה שלו. היו כאלה שהיה להם קשה יותר להסתגל אליו ואל לדרך העבודה המיוחדת שלו, לי היה קל".
הוא המחזאי הכי גדול שהיה כאן?
"אני לא יכולה להגיד את זה בוודאות. היה גם ניסים אלוני, וגם הוא היה מיוחד וגדול. הייתי בידידות מאוד אמיתית איתו. קשה להשוות ביניהם. חנוך כתב וביים הרבה יותר. ניסים היה איש קשה בענייני מחזות והתלבט כל הזמן. הוא לא כל כך ידע לסיים דברים. הוא תמיד היה עובד על המחזה עד הרגע האחרון וגם אחרי שהמחזה כבר עלה. היה קשה לו לסיים אותם. אני לא חושבת שהייתי המוזה של חנוך. זה שטויות, אם אומרים את זה. הוא לא היה צריך אותי. מאוד נהניתי לשחק בחלק מההצגות שהשתתפתי בהן, לא בכולן. לפעמים זה היה בזבוז זמן להיות על הבמה, ולא אגיד באיזה הצגות. זה לא פייר".
הם דיברו ביניהם על הכתיבה?
"לקראת מותו ניסים אלוני התכתב עם לוין. אני לא יודעת מה ניסים חשב על חנוך, אבל חנוך מאוד העריך את הכתיבה של ניסים".
מה הפך את ניסים לאיש תיאטרון ייחודי בעינייך?
"ניסים היה אדם של שפה ושל סיפור. היה אפשר לשבת איתו לילות שלמים, להקשיב לו מספר על תל אביב, על פלורנטין, על דמויות צבעוניות. פעם שאלתי אותו למה הוא לא אכל דג בפריז, והוא ענה, זאת שאלה. בפעם הבאה שאני אהיה אני מבטיח שאוכל".
יש תפקידים שחלמת לשחק ולא הצלחת?
"האמת, שכמעט כל תפקיד שחלמתי עליו, קיבלתי. פשוט התמזל מזלי".
שיחקת וביימת. למה את יותר מתגעגעת?
"למשחק עצמו, לא לבימוי דווקא. התחלתי לביים יחסית מאוחר. התחשק לי לטעום מהדבר הזה. הייתי מאוד נרגשת. חשבתי, מי אני שאגיד למישהו מה לעשות ואיך לשחק. מחלק מההצגות מאוד נהניתי, מחלק סבלתי. לא תמיד היה קל לשחקנים בתיאטרון החאן לעבוד כמו שאני חשבתי שצריך לעבוד בתיאטרון".
מה היית רוצה שייזכרו מג'יטה מונטה השחקנית?
"את העבודה, את הדמויות, לא אותי. אני לא מספיק מעניינת".
ראית הרבה תיאטרון בשנים האחרונות?
"לא, קשה לי בגלל הבריאות שלי. לא תמיד זה גם מעניין אותי. ראיתי הצגות בגשר וגם השתתפתי שם באחת ההצגות. זה קרוב לבית שלי. ההצגה האחרונה הייתה 'רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים' ואהבתי את זה מאוד. אהבתי את הבימוי של יבגני אריה. היו דברים שעיצבנו אותי קצת, כמו הפוליטיזציה, אבל הביצוע של השחקנים היה טוב מאוד. ראיתי גם את 'נוף לים' ו'הסבתות' בחאן, והיה מאוד נחמד".
מה ההבדל בין התיאטרון של היום לתיאטרון מלפני 20 שנים? פעם הוא היה יותר פוליטי?
"שחקנים טובים ותיאטרון טוב היו תמיד. המחזות פעם לא היו יותר פוליטיים. סיפרו לי שהפכו את 'ריצ'רד השלישי' בגשר למחזה פוליטי ולא סקרן אותי לראות אותו. לא חייבים להפוך כל דבר לפוליטי".
למונטה אין ילדים. "זאת הייתה בחירה מושכלת לא להביא ילדים, ואני עומדת מאחוריה ולא מצטערת עליה", היא אומרת ופניה לא מסגירות חרטה.
כשאת חושבת על המדינה היום, מה הכי מכאיב לך?
"הפקרת האנשים, הפקרת החטופים. המדינה הזאת הבטיחה ליהודים ביטחון ולא קיימה. מרגיז אותי מה שקורה במדינה, אבל זה מרגיז אותי כבר הרבה שנים. הכול נעשה כאן בחוסר מקצועיות ובזלזול. הייתי שמאלנית ונשארתי. השתלטות הימין הייתה צפויה. אנחנו עמוק בבוץ וזה מתסכל. אסור לוותר. אני מכירה חברים שנוסעים מפה לתקופה מסוימת וחבל לי".
בשנים האחרונות, לפני שחלתה, מונטה מיעטה לשחק. כשלא פנו אליה, לא מיהרה להציע את עצמה ולרדוף אחרי התפקידים. אולי מדובר בעניין של כבוד. מי שנתן לה שני תפקידים יפים היה ניניו, שליהק אותה לסרט "טור פרידה" כאמו של דרור קרן ולסדרה "כבודו". "'טור פרידה' הוא סרט טוב מאוד וחשוב על החיים ועל הפוליטיקה שמעורבבים זה בזה" היא אומרת.
"כשהצעתי לה תפקיד גדול לצד יורם חטב ב'כבודו', היא הודתה לי אבל הודיעה שזה לא אישי ושהיא לא עושה אודישנים", אומר ניניו. "למרות זאת הסכימה לבוא לפגישה איתי, וכשהצעתי שאצלם אותה קצת היא שוב סירבה בנימוס. אמרתי, 'בואי נדבר על דברים מעצבנים. מה מעצבן אותך?' היא השיבה, 'בנקים'. שאלתי, 'ועכשיו אני יכול לצלם?' והיא הסכימה. שוב שאלתי, 'מה מעצבן אותך?' 'בנקים, פקידים, משרד הפנים', היא ענתה, 'אני סולדת מהם, לא מסתדרת איתם. הם מפחידים אותי. מה הם רוצים ממני? בשביל מה זה טוב?'. זה היה האודישן של ג’יטה. כשקיבלה את התפקיד היא הזהירה אותי שהיא לא סובלת סטים בקולנוע. חווית הצילומים ב'מסע אלונקות', שצילמה לפני הרבה שנים שיחקה בו את חברתו של גידי גוב הצעיר, הייתה טראומטית בשבילה. צילומי 'כבודו' הפכו את הטראומה לחוויה מהנה ביותר וכל הצוות פשוט העריץ אותה".
אם היית יכולה לעלות שוב על הבמה, אפילו רק לעשר דקות, איזה תפקיד היית בוחרת?
"את הזונה מאוהיו כמובן, כי היא בלתי צפויה, לא עלובה כמו שחושבים, יודעת מה היא רוצה ועומדת על שלה. יש בה כוח. היום אני לא יכולה לשחק יותר, בטח בלי כיסא גלגלים או אביזר עזר וזה מעציב אותי".
